<h1>התרומה סימנים ק"ל—קל"א</h1>
<h2>דף פו.</h2>
תנן פרק המגרש ג' גיטין פסולין. כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו'. ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שכתבו לה בפני עדים כשר. שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. ר"א סבר עידי מסירה כרתי ומתיר לכתוב את הגט על דבר שיכול להזדייף כדמוכח פרק כל הגט (כ"ד ע"א) כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה. ופריך הא גדולה מצי מגרש. ומוקי לה בעידי מסירה ור"א היא. משמע דלר"מ דאמר עידי חתימה עיקר בעינן שיהא מוכיח מתוכו של גט שיהא של אשה זו ושל איש זה. ואם יש שתיהן שוות אין מועיל אם אינו משולש בדורות. והא דתנן בפרק המגרש (פ"ו ע"ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין נתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו. ופריך בגמ' הא דלא כר"א דהא לא ידע עדים בהימנייהו מגורשא. משמע אבל לר' מאיר אתי לי' שפיר דאין מוכיח מתוכו באיזה גט מתגרשת אשה זו. וי"ל דהתם מיירי כשהשלישו הדורות בגט יוסף בן שמעון בן ראובן ובשני יוסף ב"ש בן יעקב ושכחו שם זקניהם. ולכך לר' מאיר מתגרשות שלכל מכירי השמות נודע איזה גט של אשה זו. ומהתם נמי מוכיח דלר' אליעזר עידי חתימה לא מהני מידי בלא עידי מסירה. דהא לר"מ דא' עידי חתימה עיקר מועילי' כיון שמשולשי' בדורות כדפי' ואפי' הכי קאמר דלא כר"א. ופ' האיש מקדש (קידושין מ"ז ע"ב) דתני' התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת. ומוקי לה פלוגתייהו באותיות נקנות במסירה. או כרב פפא דא' שיכתוב וימסור. והשתא לימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא ופליגי בהא שראובן קדשה בשטר חוב שנתן לו שמעון וכתב לו שטר מתנה עליו שהיה בו עידי חתימה ולא עידי מסירה לר"מ מקודשת שהשטר היה שלו. לחכמים לא היה שלו כיון שלא היו עידי מסירה. אלא ש"מ לר"א דא' עידי מסירה היינו אף עידי מסירה והוא הדין עידי חתימה ולא היא. דפלוגתייהו לא הוי אלא בשטר של קניין או בגט. אבל שטר זה שעושה על שט"ח אינו אלא לראיה בעלמא. דאלו לקניין היאך שטר חוב נקנה על ידו. הלא מטלטלי' אינן נקנין אלא בהגבהה. הלכך לכולי עלמא בעידי חתימה סגי. ומ"מ קשה דתנן פ' גט פשוט (ב"ב קס"ז ע"א) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. ופריך בגמ' ליחוש לשני יוסף ב"ש וממטי ליה לאתת חבריה. והשתא לר"מ לא פריך מידי דבעינן שיהא משולש שיהא ניכר מתוכו ומוכיח על מי הוא. ולרבינו אלעזר נמי כיון דלא סגי בעידי מסירה הנהו ידעי אם היא אשתו. אבל אם לר"א אף עידי מסירה גרידא והוא הדין עידי חתימה גרידא אז אתי שפיר ואומר רבי' דר"א דדוקא פריך דעידי מסירה יטעו ויסברו שהיא אשתו כיון שיודעין שאשתו של יוסף זה שמה רחל ויודעין שאשה זו המקבלת גט זה שמה רחל יסברו שהיא אשתו ולא מסקי אדעתייהו ביוסף ב"ש אחר שיש לו אשה כשמה של יוסף זה. ומשני זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ולכך כשהוציא גיטה או לגבות כתובתה או לינשא ישאלו בית דין לעדים שהיו בשעת מסירה אם היו שני יוסף ב"ש במעמד הגרושין. או לא חיישינן שמא יתננו לאשת חברו. וי"מ דמשני לר"מ אתיא ומוכיח שפיר הגט מתוכו כגון שיוסף ב"ש חברו חתם בגט וזהו פי' של זה בפני זה כשיוסף ב"ש מגרש אשתו הרי חברו חתום בגט. השתא פי' רש"י לר"מ עידי חתימה דווקא אבל עדי מסירה לא מהני מידי. ולר"א עידי מסירה דווקא. אבל עידי חתימה אין מועיל והלכה כר"א אף בשטרות וכ"ש בגיטין כדאמרינן פרק המגרש. רב אמר הלכה כר"א בגיטין. ושמואל אמר אף בשטרות, והלכה כשמואל בדיני כדאיתא פ' יש בכור (בכורות מ"ט ע"ב) וכן פרק קמא (שם י"א ע"ב) גבי שטר פרסאה קאמר דגבי ממשעבדי עידי מסירה. וכן פרק מי שהיה נשוי (כתובות ס"ג ע"ב) גבי שני שטרות היוצאים ביום אחד ואמר שמואל שודא וקאמר כר"א. וגם בעובדא דאימיה דרב חמא דכתבינן לנכסיה בצפרא כו'. וקאמר דרב נחמן אמר אף שודא עבדי. והלכה כרב נחמן בדיני. וגבי גט פירשו רבינו שמואל ורבינו תם דמודה ר"מ אע"ג דעידי חתימה כרתי צריך עידי מסירה מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים. וגם שטר מכר או מתנת קרקע הניקנות באותו שטר פי' רבינו תם דמודה רבי אליעזר דכמו דעידי מסירה גרידא מהני כמו כן מהני עידי חתימה גרידא גופי' בלא עידי מסירה שהשטר טוב וראוי לקנות בו אם מסרו בינו לבין עצמו מועיל שפיר אם מודה שמסרו לו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו. אבל גט לא שייך טעם זה.
